המפעלים הקטנים והשקופים

הם משלמים הרבה יותר מיסים מהמפעלים הגדולים, הם מקבלים הרבה פחות הלוואות בערבות מדינה והם נסגרים בהמוניהם | קבלו את המפעלים הקטנים, אלה שאמורים להיות מנוע הצמיחה של המשק 

מאת : בועז בן נון

כדי לעודד את הצמיחה, היצוא והפריון מבשרת לאחרונה ממשלת ישראל, חדשות לבקרים, על קרנות הלוואה בערבות מדינה. יש שאמרו לעצמם, הנה המדינה (ממשלה חדשה ושר אוצר חדש) מבינה עניין, סוף סוף. 

אבל לצבי פורת, אחד מיני רבים בעלי מפעלים קטנים, הבשורות הללו לא שינו דבר. פורת הוא טייס קרב לשעבר שהחליט לפני כ-15 שנה להמשיך את המורשת של אביו ולהיות לתעשיין. יש לו שני מפעלים קטנים וכדי להתחדש בציוד הוא ניסה את מזלו מול קרנות ההלוואות בערבות המדינה. "ניסיתי להשיג הלוואות בערבות מדינה אבל אני לא עומד בקריטריונים. במקום הלוואה ל-12 שנים בערבות מדינה, הציעו לי הלוואה לחמש שנים, כי אין לי מחזור של 25 מיליון שקל בשנה ואני לא מעסיק מספיק עובדים לטעמם, כ-27 עובדים. ביקשתי שיקבלו את בקשתי כחריג, זה לא עזר. בצר לי, הלכתי אל הבנק וקיבלתי את ההלוואה שרציתי. זה אמנם לא הכי רצוי, אבל זה המצוי" 

פורת לא לבד. לא מעט קולות נשמעים על כך שהממשלה כמעט מתעלמת ממפעלים קטנים; קרנות סיוע שהוקמו בשנה האחרונה מעניקות תמיכה לתעשיינים לפי קריטריונים של גודל, כמו העסקת 20 עובדים לפחות. 

אצל התאחדות המלאכה והתעשייה לא מתפלאים. הגוף שנוסד 40 שנה לפני קום המדינה מייצג כארבעים אלף עסקים יצרניים בישראל להתאחדות עשרה סניפים ברחבי הארץ, מאורגנים על פי מחוזות, והיא מאגדת את מירב היצרנים הקטנים ונותני השירותים בישראל, וזאת במגוון העסקים והמפעלים הקטנים והבינוניים מכל רובדי הפעילות העסקית-יצרנית בארץ . יוסי אלקובי, נשיאה בשנה האחרונה (קודם לכן, במשך שנים מילא שורת תפקידים בהתאחדות) מנסה כבר שנים רבות לעזור, "כבר שני עשורים שאנו עדים להדרדרותה המתמשכת של התעשייה הקטנה בישראל: מדי שנה נסגרים מאות מפעלים קטנים ובינוניים, ואחרים, שהיו מפעלים מפוארים שפירנסו עשרות משפחות, יורדים כל שנה במצבת העובדים - עד שנותרו בהם 4-3 עובדים, מכונות מושבתות ואולמות ייצור ריקים. כ-60% מהמפעלים שלנו הם עסקים משפחתיים, אך כבר אין דור ממשיך כי הצעירים בורחים מהעסק אחרי שהם רואים מה נטל הרגולציה וחוסר התמיכה הממשלתית עושה לענפי הייצור. הם מרגישים שאין להם סיכוי מול המערכת". 

"לא ייתכן שהממשלה מדברת כל הזמן על הצורך לעודד עסקים קטנים ולתמוך בהם, ובפועל מדירה אותם שוב ושוב מכלי הסיוע של המדינה — כך שהם לא זכאים להטבות מס ומענקים מחוק עידוד השקעות הון, ולא נהנים מהקרן למפעלים במצוקה ומקרן ההלוואות לטווח ארוך שהוקמה באחרונה", אומר אלקובי. 

"בפועל, תמיד הגדולים ובעלי הכוח וההשפעה הם אלה שמקבלים את ההטבות, וכך מתחסלת והולכת התעשייה הישראלית הקטנה והבינונית. בחמש השנים האחרונות נסגרו 700 מפעלי תעשייה קטנים ובינוניים. המפעלים הקטנים מהווים יותר מ–80% מהעסקים, ודווקא הם זקוקים לסיוע על מנת להתחדש, להתרחב ולרכוש ציוד", הוסיף. 

לפני כחודש פרסמה ההתאחדות סקר שנערך בקרב ארבעים אלף עסקים יצרניים ומפעלים קטנים ומעלה טענות נגד אפלייתם בהטבות הון, מענקים ותמיכות אחרות מול מפעלים גדולים . לפי הסקר ציינו 63% מבעלי המפעלים הקטנים את הפחתת הרגולציה לעסקים כחשובה מאוד לשיפור התעשייה, 55% ציינו את הוזלת האשראי והגדלתו, ו-54% הצביעו על הצורך בתמיכה במחקר ופיתוח ובתהליכי חדשנות. 74% מבעלי המפעלים הקטנים ציינו את עידוד ההכשרה המקצועית כדרך עיקרית לשיפור מצב התעשייה הקטנה. 

לפי הסקר, כ-46% מבעלי המפעלים מרגישים במידה רבה עד רבה מאוד כי הם וחבריהם בסכנת סגירה. 54% מהנשאלים מאשימים במצבם את ממשלת ישראל, 16% את המערכת הפיננסית, 13% את כוחות השוק והמודרניזציה, ו-7% את התאגידים הגדולים. 

אלקובי כבעל מפעל רהיטים המעסיק 14 עובדים נאלץ לשלם 25% מס וכך גם מאות ואלפי חברים נוספים בהתאחדות, בעלי מפעלים בענפי הדפוס, המתכת, הפלסטיק, המזון והעיבוד השבבי, שמחזור מכירותיהם הממוצע עומד על כ-5-6 מליוני שקלים בשנה והם מעסיקים עד עשרים עובדים. "אנחנו המנוע העיקרי והאמיתי לגידול בתעסוקה ואנחנו מפרנסים עשרות אלפי משפחות – תנו לנו הטבות מס ועידוד ונכפיל את כוחנו: נצמח, נתרחב ונעסיק עוד עובדים. סיוע למפעלי ענק עושה כותרות יפות בעיתונים אך לא באמת מיטיב עם המשק הישראלי. אני קורא לשר האוצר לפקוח עיניים ולעשות את מה שבאמת הבטיח בקמפיין הבחירות שלו: להיטיב עם מעמד הביניים ולצמצם פערים בחברה. מס חברות דיפרנציאלי וביטול חוק עידוד השקעות הון – הם דרך טובה להתחיל בכך עוד היום", הוא אומר. 

כזכור, מס החברות היום הינו רגרסיבי: חברות קטנות משלמות מס אחיד של 25% בעוד חברות גדולות הנהנות מחוק עידוד השקעות הון ומתכנוני מס מתוחכמים משלמות בממוצע 6.9% מס (כפי שעולה מדוח מינהל הכנסות המדינה). לדברי כלכלן ההתאחדות, ברוך שניר, הרגולציה והמסוי הכבד - בין הגבוהים במערב - הם מקור לתלונות חוזרות ונשנות של העסקים. שניר מציין במיוחד את הרגולציה והבירוקרטיה המוניציפאלית כאבן נגף המקשה על צמיחתם של העסקים: "כשלמפעל קטן לוקח 3 שנים לקבל אישור מכיבוי אש, וכל שנה הוא נאלץ להיאבק מחדש על גובה הארנונה והמדידה הבלתי אחידה, לשלם אגרת פינוי אשפה ואגרת שילוט ולהתמודד עם פקחים ואכיפה דרקונית - הוא פשוט מותש ומיואש, ובטח שאין לו זמן להתעסק בפיתוח והתחדשות". 

שניר סבור שהממשלה מעדיפה חברות גדולות. מרבית כלי הסיוע הממשלתיים אינם נגישים למפעלים הקטנים והבינוניים. חוק עידוד השקעות הון הוא מוטה בהגדרות הסף שלו לזכאות לטובת מפעלים גדולים. כמו כן, 60% מההטבות הניתנות במסגרתו מגיעות לארבע חברות בלבד. 

מבדיקה של מס החברות הממוצע שמשלמים עסקים עולה כי דווקא העסקים הקטנים בישראל משלמים מס חברות מלא של 25%, בעוד המאיון העליון של החברות משלם רק כ-7% מס חברות בשנה. גם קרן ההלוואות לטווח ארוך שהוקמה לאחרונה על ידי החשבת הכללית מדירה עסקים קטנים, ומוגבלת למפעלים שמחזורם עומד על 25 מיליוני שקלים בשנה ומעלה. "זהו אבסורד שבעלי עסקים מצליחים וחשובים כמו מפעל רובוטיקה החבר בארגון שלנו ומפעל נוסף להולכה בקירור, פשוט לא יכולים לפנות לקרן כדי לקבל הלוואה לצורך רכישת ציוד מתקדם שיעזור להם לגדול ולשכור עוד עובדים. זהו גול עצמי לכלכלה שלנו, לפריון ולצמיחה", מסכם שניר. 

בחודש שעבר הוציאה ההתאחדות מכתבים לשר האוצר משה כחלון ולחשבת הכללית מיכל עבאדי־בויאנג'ו, שבהם מחתה על ההתעלמות מהעסקים שאותם היא מייצגת בקרן למפעלים במצוקה ובקרן ההלוואות. במכתב הופיעו שתי דוגמאות למפעלים מייצאים שזקוקים לסיוע ומודרים ממנו בגלל תנאי הגודל. ממשרד האוצר נמסר בתגובה כי אותן חברות יכולות לפנות לקרן לסיוע למפעלים קטנים. אולם הסיוע שיקבלו דרכה פחות טוב מזה שמקבלים המפעלים הגדולים.

הקיפוח נמצא גם ברכש הממשלתי 

אלון עוזיאל הוא בעליו המשותף של מפעל מ.כפרי בע"מ, המפעל מעסיק כ-10 עובדים שעמלים על מתיחות של ברזל ואלומיניום בשוק החלקי חילוף לתחמושת. המפעל הוקם בשנת 1951 על ידי שני ניצולי שואה שאחד מהם היה סבו. מן הסתם, עוזיאל פונה אל מכרזים ממשלתיים ובניגוד למה שיאמר בהמשך יש לו גישה אל המכרזים הללו. הבעיה היא לדבריו במוסר התשלומים. "הממשלה, משרד האוצר חונק את התעשיות הבטחוניות ועוצר להם את הכסף כדי לשלם לנו. משרד האוצר מענה את התעשיות הבטחוניות", אומר עוזיאל, "התעשיות עצמן מנסות לעזור לנו, אבל ידם קצרה, האוצר למשל אומר להם – אם אתם לא מפטרים כך וכך עובדים אנחנו לא מעבירים לכם כסף – ואז זה מתגלגל אלינו, אבל לזכותם יש לאמר שהם מתאמצים, לאחרונה, בעקבות חוב של חצי מיליון שקל הם שאלו אותי כמה אני צריך מיידית כדי לשרוד, אמרתי להם – 200 אלף שקל והם הביאו לי את הכסף. ממשלת ישראל מכופפת את ידם של התעשיות הבטחוניות וזה קשה". 

אבל לאחרונה פורסם דו"ח של הסוכנות לעסקים קטנים ובינוניים ולפיו מספר העסקים הקטנים הניגשים למכרזים ציבוריים ירד מ-25% בשנת 2013 ל-17% בלבד בשנת 2015. אלקובי התבטא בדה מרקר ואמר כי "זהו ממצא חמור מאין כמותו המוכיח את כישלונה הגמור של מדינת ישראל בעשר השנים האחרונות בהנגשת המכרזים הציבוריים לעסקים קטנים. זוהי שערוריה שכסף ציבורי, בשווי של עשרות מיליארדי שקלים בשנה, מחולק רק לקומץ עסקים גדולים, בעוד שבאירופה מגזר העסקים הקטנים והבינוניים זוכה בכ56% מהחוזים הציבוריים המחייבים מכרז, והם מקבלים כ-45% מהשווי המצרפי של הרכש הציבורי האירופי". 

"אין מנוס מחקיקה ראשית שתחייב מכסה לעסקים קטנים ברכש ציבורי כמו שקורה בארה"ב ואוסטרליה", אמר אלקובי. "ריכוזיות הרכש הציבורי מחזקת את החברות החזקות ממילא ומקטינה את יכולת התחרות של העסקים הקטנים והבינוניים, שחיזוקם דרוש לקיומו של שוק תחרותי בעל מספר משתתפים גדול שיציע מחירים נמוכים, מגוון גדול ואיכות טובה. מעורבות גדולה יותר של עסקים קטנים ובינוניים ברכש ציבורי תעניק תמורה טובה יותר לכסף הציבורי השייך לכולנו, ולכן חובה על הממשלה לפעול בנחישות לשם כך", הוסיף.

בשורה מבית החולים

יש אנשים טובים. הנה למשל המרכז הרפואי האוניברסיטאי סורוקה קיים לאחרונה כנס ספקים, שבו נחשפו בעלי עסקים לאגף הרכש, הבינוי ומערכות המידע של סורוקה, הכירו את מערך הרכש של בית החולים ויוצגו בו הדרישות והקריטריונים להסמכת ספקים לבית החולים. כמו כן יתקיים דיון פתוח עם הקניינים של מחלקת הרכש. 

הכנס הינו חלק מפעילות מיזם י.ה.ב (יוזמת העסקים בנגב) - מוסדות העוגן, אשר שם דגש על מינוף תקציבי הרכש של הפרויקטים הגדולים והמוסדות המרכזיים (המכונים מוסדות העוגן), לטובת פיתוח הכלכלה המקומית וטיפוח מצוינות בקרב עסקים קטנים ובינוניים מהאזור. 

טרת המיזם להנגיש את המוסדות הגדולים של הנגב לעסקים המקומיים ולאפשר להם להצטרף כספקים מוסמכים של בית החולים ובכך להגביר את הפעילות הכלכלית המקומית. הכנס הוא ראשון מסוגו בארץ ועתיד להתקיים בשיתוף עם מוסדות מרכזיים נוספים בנגב בשנה הקרובה, ואף להיות מועתק למקומות אחרים בארץ. מנהלת מיזם י.ה.ב - מוסדות העוגן, פלורין גדלבסקי, מעריכה כי היקף הקניינות והרכש שמבצעים מדי שנה מפעלים גדולים וחברות היי-טק בדרום, רשויות מקומיות, פארקים תעשייתיים, חברות ממשלתיות ומנהלת מעבר צה"ל לנגב, מסתכם במעל 10 מיליארד שקל, אולם רוב הכסף לא נשאר בדרום: "זיהינו כי הרבה פרויקטים נכנסים לנגב אבל האימפקט הכלכלי שלהם לא נשאר כאן. סורוקה לקח על עצמו לקיים את הכנס הראשון כדי לחולל מפנה בתחום. אנחנו נבצע כנסים נוספים ובקרוב צפוי כנס דומה של עיריית דימונה שקוראת גם היא לעסקים להפוך לספקים מורשים". 

הרכש של גופים שמחויבים בהליך מכרזי מתחלק לשניים: "רכש מכרזי, שהוא רכש של מעל 50 אלף שקל שמחויב בחוק לצאת במכרז, ואילו רכש בהיקף נמוך יותר יכול לצאת בהליך פשוט יותר שנקרא 'הצעות מחיר'. במכרזים על פי חוק אסור לתת העדפה גיאוגרפית או העדפה לעסקים קטנים ובינוניים\ וזאת למרות שלעסקים קטנים קשה להתמודד במכרזים כיוון שהם נדרשים לדרישות סף גבוהות. זו בעיה שהממשלה צריכה להתמודד איתה. 

"לעומת זאת, בתחום בקשות להצעות מחיר יש לעסקים קטנים מאזור הדרום הזדמנות טובה יותר לזכות בעסקה. אולם מניתוח שערכנו עולה כי בפועל מעל 40% מהרכש בהליכי הצעות מחיר לא מתבצע כלל בנגב, אלא על ידי עסקים מחוצה לו. השאיפה שלנו היא שכמה שיותר ספקים מקומיים ישתלבו בפעילות הזו - שרק ברשויות מקומיות בנגב, בתי ספר בדרום ובסורוקה מוערכת ב 495 מיליון שקל בשנה. אם נגדיל ולו ב-10% את היקף הזכייה של עסקים מהאזור בבקשות להצעות מחיר, נייצר עוד עשרות מיליוני שקלים בהכנסות, שיכולים לתמוך בעסקים קטנים מקומיים בנגב".

מי בעצם עוזר לקטנים 

דיברנו כבר על התאחדות המלאכה והתעשייה, יש גם את הסוכנות לעסקים הבינוניים והקטנים במשרד האוצר, או כמו שנהוג להגיד בסלנג – בקטנה.

ומה קורה במקומות אחרים? הנה כמה דוגמאות שאספנו. מצאנו שבמקומות אחרים חושבים אחרת. בבריטניה למשל יש שרה לעסקים קטנים, תעשייה ויזמות, שמתוקף תפקידה אחראית לתחרות ולצמיחה הכלכלית, בנקאות לעסקים וגישה לאשראי, שיפור הרגולציה, ייעוץ והדרכה לעסקים קטנים. היא הקימה לאחרונה נציבות לעסקים קטנים שמטרתה לפתור סוגיות שבאיחור בתשלום לעסקים קטנים. בארצות הברית מקבל נושא העסקים הקטנים והבינוניים משנה תוקף, על ידי הממשל הפדרלי באמצעות הסוכנות לעסקים קטנים כאשר מנהל הסוכנות הממונה ישירות על ידי נשיא ארה"ב וחבר בקבינט שלו. 

באוסטרליה, החליטה הממשלה מאז 1988 להקצות שר לעסקים הקטנים על מנת לפעול למען שיפור התחרות וכוח השוק של העסקים הקטנים תוך כדי חיזוק ההגנה החוזית ומתן האפשרויות למימון פשוט על ידי הממשלה באמצעות הפחתת מסים. 

בניו זילנד מכהן שר לעסקים קטנים, אזרחים ותיקים וסטטיסטיקה. באמצעות משרד זה התחייבה הממשלה אשתקד על תכנית תמיכה בת 5 וחצי שנים לסיוע לצמיחה של עסקים קטנים באמצעות פריסה של 15 מרכזים עסקיים בכל רחבי ניו זילנד, המעניקים ידע ופיתוח עסקי, ומתמחים במחקר ופיתוח עבור העסקים הקטנים והבינוניים. 

בצרפת מכהנת שרה לחדשנות, כלכלה דיגיטלית ועסקים קטנים ובינוניים שהישגי משרדה באים ידי ביטוי במענקים ופיתוח פתרונות אשראי עבור העסקים הקטנים והבינוניים ובבלגיה יש שרת החקלאות ומעמד הביניים, העסקים הקטנים, הבינוניים והעצמאים.

מה שהשקיעו באינטל 

הנטייה הממשלתית להתמקד בחברות הגדולות, ואפילו הבינוניות־גדולות, הובילה לריכוזיות גדולה ביצוא, שרק עולה מדי שנה. היא גם זו שהובילה לנפילה ביצוא, הנובעת מביצועיהן של שלוש חברות עיקריות — אינטל, טבע וכיל. כשאחת מהן מתעטשת, יורדים נתוני היצוא של כלל התעשייה. 

בסוף השבוע הודה אחד התעשיינים לעיתון דה מרקר כי - אם המדינה היתה משקיעה בתעשייה הקטנה 1% ממה שהשקיעה באינטל במשך השנים — מצב היצוא עשוי היה להיות טוב יותר כיום. לכך אפשר להוסיף שאם הממשלה תדע לתמוך בחכמה במיקרו־תעשיינים, היא תוכל לייצר דור חדש ומתקדם של תעשייה ושל תעשיינים, שכבר יודע להתנהל ברחבי העולם דרך הרשת המקוונת.""

כתבות אחרונות