ההתחלה – 1908-1927

"התאחדות המלאכה והתעשיה " או בשמה הראשון "מרכז בעלי מלאכה", נוסד ביפו בשנת 1908 כתגובה לקשיי החיים בארץ ישראל  על מנת לסייע לתושבי המקום מורלית וכלכלית. הוא היה אגודה אחת מיני רבות שהוקמו באותה תקופה,.

אף שמייסדי "מרכז בעלי מלאכה"  היו מסורים לרעיון הציוני, החברים בו היו בעיקר מהגרים עניים, שבחרו לבוא ארצה בשל המצב בארצות מוצאם יותר משהושפעו מכוח משיכתה של ארץ ישראל. הצטרפותם ל"מרכז בעלי המלאכה" נבעה משיקולים כלכליים וחברתיים מגוונים, שהעיקרי שבהם היה היותו של "מרכז בעלי המלאכה"  מעין מוקד מקומי שבו ניתן לקבל תמיכה מוראלית וכלכלית.

את המודל על פיו פעלו ואת רעיון העזרה ההדדית בתחום המקצועי והמוראלי הביאו התושבים מעולמם החברתי המזרח אירופאי. במזרח אירופה נהגו בעלי המלאכה היהודים להתאגד באגודות מקצועיות כשמטרתן היה לתמוך בחברים מוראלית וכלכלית ולהגן עליהם מפני התחרות הקשה מול האגודות המקצועיות הלא יהודיות ומפני גזרות השלטון. רעיון האגודות המקצועיות נולד בבתי הכנסת של בעלי המלאכה העניים. אף שהיו דתיים, הם היו בעלי תודעה מעמדית ברורה, שצמחה מתוך בית הכנסת. אגודות אלה היו מושתתות על עקרון העזרה הסוציאלית ופעילויותיהן כללו סיוע לרעבים, מתן בגדים לעניים, הענקת הלוואות נוחות, עזרה לבעלי מלאכה חולים שלא יכלו לפרנס את משפחותיהם ואף דאגה לחינוך ילדי עניים נזקקים.

מקור ההכנסה העיקרי של האגודות, שבאמצעותו מומנו הפעילויות הנ"ל היה מיסים ששילמו החברים מידי פרק זמן, קנסות שהוטלו עליהם ולעיתים אף ירושות. ראוי לציין כי העזרה ההדדית לא הוגבלה רק לתחום החומרי אלא התבטאה גם בהיבט המוראלי.

האגודות המקצועיות שקמו בארץ ישראל בתקופה זו היו דומות אפוא במטרותיהן לאגודות המקצועיות שהתהוו במזרח אירופה ומרכז בעלי המלאכה היה בין הארגונים הבודדים ששרד גם אחרי מלחמת העולם הראשונה.

התודעה הארגונית והעזרה ההדדית לא הייתה מנת חלקם של הפועלים בלבד. ציבור בעלי המלאכה גם הוא ייבא את רעיונותיו ואת הקווים המנחים להתארגנותו ממקום מגוריו ומהאקלים התרבותי שבו צמח וגדל.

בדומה להתנהלות הארגונים במזרח אירופה שמקום מפגשם העיקרי היה בית הכנסת גם בעלי המלאכה ביפו ביקשו להקים לעצמם בית כנסת שישמש אותם לצרכיהם בנוסף להיותו מקום תפילה.

מטרות מרכז בעלי המלאכה כפי שנוסחו בתקנון הארגון היו:

"לארגן את כל בעלי המלאכה בארץ ובחו"ל, לבסס את מצבם החומרי והרוחני, להגן על התוצרת שלהם מתחרות בלתי נימוסית, המתנגדת לאינטרסים של הארץ, לעזור להם בשעת משבר וקיפאון בעבודה, להרים את גובה ההתפתחות המקצועית שלהם, לשכלל מקצועות שונים של עבודה ולעזור לפתח מקצועות חדשים, ולהרים את גובה השכלתו הכללית והמקצועית של בעלי מלאכה – ואת שירותיה תיתן ההסתדרות רק לחבריה."

על מנת להשיג את המטרות אותן הציבו לעצמם ננקטו הפעולות הבאות:

-           ייסוד קופות מלווה, משבר וקיפאון בעבודה, חסכון.

-           ייסוד קופת חולים.

-           ייסוד חנויות ומחסנים משותפים.

-           רכישת קרקעות, סדור שכונות יחד עם בניין בתים והשגת אשראי בשביל חבריה.

-           הקמת ספרייה והעברת הרצאות שיעורי ערב על נושאים מקצועיים וכלכליים.

-           הפצת מידע מקצועי באמצעות הוצאת עיתונים מקצועיים.

-           הקמת בין דין שתיווך בין החברים במקרה של סכסוך.

מרכז בעלי מלאכה החל לקלוט חברים רבים וערב מלחמת העולם הראשונה מנה כ-150 חברים ובמושגים של אותם הימים היה ארגון גדול ומצליח (לשם השוואה, ארגון השומר שפעל באותה תקופה מנה לא יותר מכמה עשרות חברים).

נקודת המפנה בהתפתחות מרכז בעלי מלאכה חלה בזמן בנייתה של העיר תל אביב, עם עליית הביקוש לבעלי מלאכה. קריאתה של מפלגת הפועל הצעיר לעבודה עברית יצרה כר נוח לשיתוף פעולה זמני בין חוגי הפועלים לבין בעלי המלאכה חברי המרכז הבינו כי מאבק למען עבודה עברית משרת בראש ובראשונה את האינטרסים הכלכליים שלהם. הצלחה פירושה העסקתו של בעל מלאכה יהודי חברה המרכז במקומו של בעל מלאכה ערבי. 

השינוי בייעודו של הארגון, היינו הפיכתו מאגודה מקצועית בלבד לארגון בעל מטרות לאומיות, בא לידי ביטוי בפעילות התרבותית שסיפק לחבריו. ההצגות ביידיש הוחלפו בשיעורים בשפה העברית ובהרצאות בנושאים ציוניים ואף התקבלה החלטה על פיה כל חבר מרכז הינו באופן רשמי חבר גם בהסתדרות הציונית.

ערב מלחמת העולם הראשונה נהנו בעלי המלאכה בתל אביב וביפו ממצב כלכלי טוב. בעזרת פטרונם, מנחם שיינקין, עלה בידי המרכז לקנות מגרשים ולהקים בהם שכונות חדשות לחברים, ובארגון נקלטו בעלי מלאכה חדשים. 

שגשוגו של המרכז והצלחת קליטתם של החברים החדשים היו בין הגורמים לכך ששיעור בעלי המלאכה שעזבו את הארץ היה נמוך ביותר (לשם השוואה – מכלל אוכלוסיית הפועלים עזבו את הארץ בשלהי העלייה השנייה כמחצית מכלל אלה שבאו ואילו מבין בעלי המלאכה עזבו כ-7% בלבד). העובדה שבעלי המלאכה הקימו לעצמם אגודה מקצועית שתמכה בהם מוראלית וכלכלית הקלה עליהם את הקליטה בארץ ואת ההישארות בה תוך ידיעה שהם מוגנים ויש מי שידאג להם ויחלץ לעזרתם אם יורעו התנאים.

במאמרו "היישוב החדש והיישוב הישן לפני המשבר העולמי" נדרש יוסף נחמני לסוגייה זו "רוב בעלי המלאכה קשורים לארץ בפועל ממש. בע"מ (בעל מלאכה) בבואו הנה לא מוצא כל אותם מכשולים שמוצא על דרכו בא"י הפועל העברי.... וכשבא גם אומן חדש ג"כ (גם כן) מצא תכף עבודה במקצוע שלו. וכשעבר איזה זמן – הכיר והתרגל לסביבה והתחיל לאהוב את המקום. חסך איזה סכום כסף, קנה לו מגרש לבנין ובנה לו בית. כשנעשה בעל בית בא"י הוא קשור כבר לארץ ושום מקרה שבעולם לא יוציא אותו מפה"

פרוץ מלחמת העולם הראשונה והמשבר שהיישוב נקלע אליו בעקבות הגזרות הקשות שהטיל עליו השלטון העותומני היו שעתו הגדולה של "מרכז בעלי המלאכה". לא אחת, במהלך שנות העשרים, במסגרת מאמציהם לזכות בהכרה ובהערכה על פועלם ועל תרומתם להתפתחות היישוב, נהגו החברים לציין את שנות המלחמה במכתביהם לאישים ולגופים שונים ולהציגן כתקופה שבה תמכו ביישוב בשעתו הגורלית.

ביוזמת המרכז הוקם ועד משותף של בעלי מלאכה והפועלים שמטרתו הייתה להמשיך עד כמה שניתן את העבודות שנפסקו ולדאוג לפרנסתם של הנשארים בארץ. הגם שתמך בהשארות בארץ, ככל שנמשכה המלחמה הלך המרכז ונחלש. העתודות מהן התקיים המרכז בשנה הראשונה לפרוץ המלחמה הלכו ואזלו ובשנים הראשונות קיבל המרכז תמיכה מקופת הסיוע האמריקנית. לעיתים גם עסקו חברי המרכז בסלילת כבישים, הקמת מסילות ברזל גשרים וכו' אולם אלה היו עבודות שלא ארכו יותר מחודשים ספורים ומצבם של בעלי המלאכה הורע.

את תקופת המלחמה שרד המרכז בקושי רב ומצבו החל להשתפר רק עם סיומה עת כבשו הבריטים את הארץ והחלה ההגירה אליה.

ההגירה ההמונית לארץ ישראל במהלך שנות העשרים שינתה את החברה היישובית לבלי הכר. מספר התושבים גדל פי 3 בקרוב (מ- 57 אלף בשנת 1919 לכ- 165 אלף בשנת 1929) ומרבית המהגרים התיישבו באזור ת"א . הגידול במספרם של בעלי המלאכה בעיר יצר תחרות שהקשתה עליהם את הקליטה בארץ, בשל הצמצום הניכר שחל בשכרם.

חיים ארלוזורוב מציין במאמרו על העלייה הרביעית כי במשך "חצי שנה, מאביב עד סתיו 1924 גדל מספר יחידות המלאכה מ-320 ל-580.... באביב עלה בעל המלאכה אחד לכל 59 תושבים בת"א, ובסתיו עלה כבר בעל מלאכה אחד לכל 38 תושבים. במניין זה תופסות את השורה הראשונה 94 סנדלריות, 84 חיטים ותופרות, 75 נגריות, 102 מסעדות ומלונים. ענף הסנדלרות למשל, מראה כי באביב של השנה שעברה היו בת"א 61, בסתיו 94 סנדלרים. חוץ מזה עבדו בתל אביב במשך הזמן האמור שש מעבדות מכניות השייכות לענף תוצרת זה- וכל אלה כדי לספק את הצורך בנעלים ובתקוני נעלים לעיר בינונית ולאיזו נקודות יישוביות בסביבה, בעלות כוח קניה מצומצם".

"מרכז בעלי המלאכה" הלך והתפתח בהשוואה למצבו בתקופה שלפני מלחמת העולם הראשונה. בשנת 1924 היו חברים במרכז כ- 500 בעלי מלאכה ובראשית שנת 1927 מנה המרכז כ- 1200 חברים לאחר שרבים הצטרפו מתוך צפיה לתמיכה ולסיוע בעקבות המשבר הכלכלי של שנת 1926.

הבנאים, הנגרים, הסנדלרים והחייטים היוו את הרוב המכריע של החברים. מצבם של אלה היה קשה ורבים מהם היו נטולי עבודה (לדוגמא 95% מתוך כ- 299 נגרים בעלי משפחות של 4 נפשות בממוצע היו מחוסרי עבודה).

במונחים של שנות העשרים היה "מרכז בעלי מלאכה" ארגון גדול למדי בהתחשב בעובדה שהיה ארגון מקומי, שסמכויותיו והשפעתו לא חרגו מגבולותיה של ת"א. ארגון ארצי לא היה ובכל אחת מהערים הגדולות קם ארגון בעלי מלאכה נפרד. על כוחו של הארגון ניתן ללמוד מעצם העובדה ששלוח נציגים לאסיפת הנבחרים (אחד משלושת המוסדות הלאומיים שהוקמו בארץ ישראל בשנות ה- 20, יחד עם הוועד הלאומי וכנסת ישראל) הראשונה והשניה (6 לאסיפה הראשונה 1920-1925 ו- 1 לאסיפה השניה 1925-1931).

סיכום

בראשית 1920 נראה ששני המחנות – הן הפועלים והן בעלי המלאכה, לאחר ששרדו כל אחד בדרכו את מאורעות המלחמה, נמצאים בנקודת פתיחה זהה בתודעה הלאומית מבחינת ההכרה הציבורית שלה זכו. בעבור הפועלים ובעלי המלאכה כאחד, תקופת העלייה השנייה הייתה תקופת ה"בראשית", שבה נוצרו ארגוניהם וקיבלו את צביונם החברתי-לאומי. בתקופה זו טרם נוצרו האתוסים הלאומיים כפי שנכתבו מאוחר יותר בידי הקבוצה "המנצחת" החלוצית. סיפורה של תקופת העלייה השנייה במתכונתו המיתולוגית טרם נתגבש ועדין לא היה ידוע ברבים. מדהים איך בפרק זמן כה קצר נדחקו בעלי המלאכה וארגונם לשולי העשייה הפוליטית והתודעה הציבורית, ולעומתם הפועלים, אלה שעזבו בהמוניהם את הארץ לפני מלחמת העולם הראשונה ובמהלכה זכו להיזכר לא רק כבוני הארץ אלא גם כקטרים שמשכו אחריהם את הקרונות.

ההתמקדות במקרה של בעלי המלאכה ובארגון שהקימו מלמדת כי מי שניסו ליצור את אתוס בעלי המלאכה שיתחרה באתוס החלוץ היו בעיקר האידיאולוגים שבקרב חברי "מרכז בעלי מלאכה בתל אביב". עיון בפוליטיקה המקומית ובעיקר בזו של תל אביב שהייתה לב ליבו של הישוב, מלמד כי בעלי המלאכה לא רק שלא הפקידו מרצונם את העשייה הפוליטית וההתיישבותית בידי תנועת הפועלים, ולא זו בלבד ששיתפו עמה פעולה, אלא אף עשו מאמצים כבירים כדי לזכות בהכרה הציבורית הראויה על מעשיהם- ולא רק בתחום הכלכלי אל גם ואולי בעיקר במישור הלאומי. פעולותיהם של חברי "מרכז בעלי מלאכה" מעידות כי הם ניסו ככל יכולתם לקדם את ענייניהם באותם כלים שבהם עשו זאת מפלגות הפועלים. הן גם מצביעות על כך שאמנם היו אינטרסים כלכליים שהדריכו את מעשיהם אך אלה לא תמיד עמדו במרכז פעילותם ועשייתם בתל אביב בשנות העשרים. ממכתביהם עולה שהחברים ב"מרכז בעלי מלאכה" היו בעלי תודעה ארגונית, פוליטית, התיישבותית ומעמדית כאחד- תודעה שניסו להעביר, בלא הצלחה, לשדרות רחבות יותר של האוכלוסייה. הם אף ניסו ליצור מערכת סמלים שתהיה מקובלת על רוב חברי "החוגים האזרחיים", כזאת שבלעדיה לא תתיכן מפלגה הנאבקת על השלטון. אין ספק שחולשתם הפוליטית וחוסר הצלחתם להקים ארגון ארצי של כלל בעלי המלאכה בארץ היו להם לרועץ, אך היו גם סיבות נוספות.

 במהלך שנות העשרים ניסו חברי מרכז בעלי מלאכה ליצור את דמותו של בעל המלאכה העברי האידיאלי, שמצד אחד מתקיים בכבוד ומצד שני תורם תרומה של ממש להתפתחות היישוב ולהתבססותו. ניסיונות אלה, בדומה לדפוסי התארגנותו של המרכז, דמו לדרכי הפעולה של ארגוני הפועלים, שהביאו ליצירתה של דמות "החלוץ". בראש ובראשונה ביקשו בעלי המלאכה להצביע על המשכיות ובעיקר על רציפות היסטורית בין התקופה שקדמה למלחמת העולם הראשונה, התקופה המעצבת, לבין התקופה שבה פעלו ועשו, שהרי ההמשכיות היא המעניקה לא רק את זכות הראשוניות אלא גם את ההכרה הציבורית. ואכן, פעם אחר פעם צייננו ראשי "מרכז בעלי מלאכה" את הפעולות שבהן עסק המרכז לפני מלחמת העולם הראשונה ובמהלכה.

חברי הועד מחו על כך שלמרות ראשוניותו של המרכז ולמרות ההצלחות של העשייה הכלכלית וההתיישבותית בתל אביב לפני מלחמת העולם הראשונה הרי ההסתדרות הציונית לא רק שלא העניקה לו את האמצעים הכספיים שיאפשרו את קליטתם של בעלי המלאכה בארץ, אלא אף לא אפשרה לשלוח נציג מטעמה שיעמוד בקשר עם בעלי מלאכה בחו"ל.

מה היה הדיוקן האידיאלי של בעל המלאכה העברי בתל אביב בשנות העשרים, זה שאותו שאפו חברי "מרכז בעלי מלאכה" ליצור?

מי שתיאר, הילל ושיבח בכתביו את בעלי המלאכה היה פטרונם עוד מתקופת העלייה השנייה, מנחם שיינקין. לא אחת שיבח שיינקין את בעלי המלאכה בכתביו ובנאומיו ויצא בפומבי נגד הפועלים ונגד האידיאולוגיה שייצגו. לדבריו, בעל המלאכה הוא "היהודי השכיח שנמצא בגיל הבינוני" ויש לו נשמה יהודית שלמה. על פי שיינקין, בעל המלאכה הוא אדם "פשוט", עמל, שאינו מתכחש לעברו ואינו מבקש ליצור דמות יהודי חדש יש מאין. הוא מחובר למסורת ומשוקע בתרבות עמו, שממנה הוא שואב את כוחו. שלושת העיקרי – פשטות, חריצות וזהות יהודית, הם המלווים את בעל המלאכה באורח חייו. העיקר הרביעי – ואולי החשוב מכל- המבחין בין הפועל לבעל המלאכה הוא המלאכה עצמה: הותק במקצוע, הגאווה בו, האהבה אליו ובעיקר עצמאות כלכלית וחוסר התלות בתמיכה חיצונית ובעזרה כספית. "בעלי המלאכה" נכתב בתזכיר להנהלה הציונית , "המה רובם ככולם בעלי מקצוע מומחים שהתמחו במלאכתם ולא מאלה שנהפכו בן לילה לבעלי מקצוע. בעל המלאכה למד את מלאכתו מנעוריו והזקין בה, ישנם כאלה שהמלאכה היא אצלם בירושה ויש להם כבר מסורת מקצועית ואל יהיה דבר זה קל בעינכם".

"גאות המלאכה " שורשיות ומקצועיות הם המבדילים את האומנים מן הפועלים. לפיכך, תפקידו של בעל המלאכה העברי לעמוד בשורה הראשונה של המפעל הלאומי ביצירת ישובים עבריים בכל פינה בארץ. בעל המלאכה העברי הוא היה ויהיה החלוץ הראשון ביצירת התעשייה הזעירה בארצנו וביצירת מקום קליטה בשביל פועלים עבריים, כי בלי בעלי מלאכה  ובתי מלאכה עבריים לא תהיה דריסת רגל ומקום בשביל פועלים מקצועיים עבריים.

1930-1955

צמיחתה של שכונה של בתי מלאכה – סיפור לדוגמא על שכונת גבעת הרצל הידועה כשכונת אבו כביר (מתוך האומן- ביטאון התאחדות בעלי מלאכה ותעשיה זעירה – ת"א, גיליון ל"ח 20 ביולי 1952)

במפת העיר נקראת השכונה "גבעת הרצל", אך בפי התושבים ידועה בשם "אבו כביר". השכונה התפרסמה  בגלל "שיכון הוותיקים" הגדול שצמח בה בין לילה על שטח גדול שהיה תפוש קודם לכן ע"י הערבים.

אבו כביר שינתה בשנים האחרונות את פניה. מתושביה הערבים לא נשאר אף אחד. הם ברחו יחד עם ערביי יפו ערב כיבוש העיר. רוב הבתים וה"חושות" הערביות נהרסו עד היסוד בהתקפות העזות של חבלני ה"הגנה" ובתי המגורים הערבים שנשארו לפליטה משמשים עולים יהודים.

עוד בימי הערבים הייתה אבו כביר שכונה שנתברכה במפעלי תעשיה ומלאכה רבים. תושביה היהודים של ת"א שהתקשו למצוא שטחים להקמתם של בתי מלאכה "פלשו" לתחומה של יפו שראתה מהלך זה בעין יפה (כבר אז ידעו את טיבה של הארנונה מבתי המלאכה לקופת העירייה).

בשכונה קמו עשרות נגריות, מסגריות, מפעלי מתכת, מוסכים ומפעלים לתעשיות קלות. הוקמו מחסנים לעץ, לברזל ולגרוטאות וכל מגרש ריק נשכר לשם אחסנת חמרים.

אולם לשכונה זו היו גם זמנים אחרים.

אין בה כמעט בנין אחד שאין בו סימני כדורים שנורו אליו. כל תבערה בארץ, כל מאורע דמים בגבולות יפו ת"א היה משפיע על ערביי אבו כביר. רגימה באבנים של מכוניות יהודיות בימי דמים, או בימי שביתה ערבית הייתה בבחינת חזון רגיל באבו כביר. כך היה בימי תרפ"א, תרצ"ו וכך גם היה בימי התחלת הקרבות של מלחמת השחרור. הקרבנות הראשונים של תל אביב נפלו באבו כביר. כאן הותקפו המכוניות באבנים ובנשק, כאן נרצחו בדם קר נהגים ונוסעים. המפעלים, בתי המלאכה ועובדיהם הותקפו בימי מאורעות, סכנה הייתה לפועל ולבעל המפעל להימצא כאן. ובכל זאת המשיכה העבודה והיצירה תחת מטר הכדורים וכמעט שאף מפעל יהודי לא נעזב בה, למרות ההתקפות ברכוש ובנפש וההצתות של הפורעים. "הצלקות" של הקרבות נשארו במקומם, ובעלי המפעלים לא דאגו למחוק את רישומם ויש בהם דווקא כסמל לסבלותיה ולעקשנותה של שכונה זו, רבת הייסורים. וישנם בעלי מלאכה שהגנו בגופם על השכונה, השתתפו ב"הגנה" באזור זה והותירו את השכונה יהודית ואף קלטו עולים.

תחת המשטר הטורקי לא עמדה כלל שאלת המלאכה על הפרק. היהודים התפרנסו רובם ככולם כמעט מכספי החלוקה שהגיעו ארצה מארצות שונות. מספר היהודים בארץ היה אז קטן. ה"בילויים" שעלו ארצה מרוסיה הצארית שאפו לעבודת אדמה. בימי המנדט הבריטי התחילו היהודים לעסוק במלאכה. אולם האנגלים לא היו מעוניינים בפיתוח המלאכה והתעשיה בארץ. בכל זאת עלו לארץ בעלי מלאכה מכל קצוות תבל והסתדרו למרות ההפרעות שהיו להם בגלל מס המכס של המנדט שהוטל דווקא על חומר גלם ולא על סחורות מוגמרות שנשלחו מחוץ לארץ.

בעל המלאכה והתעשיין הזעיר לא היה מאורגן. התנועה לא תפסה את מקומה הנכון בארץ. רוב בעלי המלאכה היו במצב קשה – כמעט בפשיטת רגל. מרכז בעלי מלאכה היה בימים ההם מוסד פילנתרופי, פעולותיו התרכזו כמעט רק בהגשת עזרה לבעל המלאכה במצבו הקשה. הוא לא עשה כלום לפיתוח המלאכה.

בימי מלחמת העולם השנייה התחילה המלאכה להתפתח ונהייתה לגורם ממשי בחיי הארץ. בעלי המלאכה התחילו לעבוד למען המאמץ המלחמתי, בייצרם כל מיני כלים ומכשירים שנזקקו להם צבאות הברית. בעלי המלאכה בססו את קיומם ולא הזדקקו לעזרה כלכלית.

המלחמה נגמרה, ארץ ישראל שוחררה משליטיה הזרים ונהיינו לעם חופשי במולדתו. באירופה המזרחית נוצרו דפוסי ושיטות חיים חדשים. באותן הארצות בעל המלאכה הפך למכשיר בידי המנגנון ובעלי המלאכה במזרח אירופה איבדו כמעט את עצמאותם. לעומת זאת בארץ נטו העיניים לכיוון אירופה המערבית שבהן דפוסי החיים לא שללו את חופש האדם ובעל המלאכה יכול היה לחזק את מעמדו ועמדתן הכלכלית.

השנים חולפות, מדינת ישראל הוקמה כבר ובעיותיהם של בעלי המלאכה נותרות כפי שהיו בשנות הקמת הארגון.

מרכז בעלי מלאכה משנה את שמו ומתחיל לפעול תחת השמם התאחדות בעלי מלאכה ותעשיה זעירה אשר לימים ישונה להתאחדות המלאכה והתעשיה.

בשנת 1954 מוכר הארגון ע"י הממשלה בישראל כארגון יציג של היצרנים ונותני השירותים הקטנים  בארץ המוערך אז בכ- 30,000.

המטרות לשמן הוקם הארגון בשנת 1908 אינן שונות במהותן וגם בעיותיהם של בעלי המלאכה נותרות כשהיו. 

ראשי ממשלה ושרים מכירים בחשיבות בעלי המלאכה ("עידוד המלאכה בישראל הוא אחד הצרכים הממלכתיים המרכזיים" – ראש הממשלה דוד בן גוריון, "המלאכה קלטה עולים במספר רב יותר מכל ענף כלכלי אחר" – שר המסחר והתעשיה פ. ברנשטיין, תפקיד המלאכה הוא "למלא בתבונת כפיים את החסר לנו באוצרות הטבע" – שר האוצר לוי אשכול) אולם כפי שהיה בסוף שנות העשרים אינם עושים דבר למענם אלא אף מקשים עליהם את קיומם.

מסקירות כלכליות שנערכו  באמצע שנות החמישים אנו למדים כי תכנית כלכלית חדשה שהופעלה ע"י הממשלה הביאה לצמצום האשראי והתעסוקה וע"י כך לצמצום כוח הקניה של האוכלוסייה בארץ והסבה נזק עצום לבעלי המלאכה.

ראשי הארגון אף צופים את העתיד לבוא 50 שנה מאוחר יותר ובפנייה נרגשת לממשל הם מציינים בין השאר -  " ... יחוסלו חלק ניכר ממפעלי המלאכה והתעשיה הזעירה שיישארו מחוסרי פרנסה וחלק פרודוקטיבי של היישוב אשר עבדו עשרים וחמש שנה לביסוסם ייהפכו לנצרכים סוציאליים, האם חושבת הממשלה שההמון הסבלני הזה עלול גם להתמרד ובצורה קשה, ותוצאות ההתמרדות מי ישורנה" (ההדגשה במקור) אם המצב ימשך כך בלי התחשב עם מעמדנו, מעמד המלאכה ועמך- תהיינה אלה תוצאות התכנית הכלכלית החדשה שהזכרנו לעיל. ונעזור במו ידינו לבסס 100 משפחות בארץ שירכזו בידם את כל הכלכלה... הכאלה יהיו פני הדברים במדינתנו הצעירה אשר החלה רק עתה להתפתח? ואפוא הם הכלכלנים שלנו שיתריעו על המצב העגום הזה? האם אינם רואים שהמדינה הולכת ונהרסת לעיננו? על הממשלה החדשה-ישנה לחפש דרך להקטין את נטל המסים על האוכלוסייה הפרודוקטיבית עד למינימום- ולא להשתמש עם תשובת רחבעם: לאוכלוסי חברון שביקשו להקל עול המסים  - "אבי ייסר ואתכם בשוטים ואני אייסר ואתכם בעקרבים" האם באמת חושבים שבעזרת קואליציה רחבה אפשר יהיה להגדיל את עול מכבש המסים? האם באמת אי אפשר לחפש דרך איך להקטין את הוצאות המדינה כגון: צמצום בהחזקת שלושים אלף הפקידים הממשלתיים ועשרים אלף הנספחים שביחד מהווים 50 אלף איש שהמדינה מעסיקה, האם אי אפשר להקטינם לחצי או לשליש? וע"י כך לחסוך למדינה הוצאות מנופחות וגם לחסוך את זעם ההמונים? ממשגה אין להתבייש יתכן שבחוגי התעשייה והמסחר הגדולים חשבו שהתכנית הכלכלית תשמש גם אמצעי עזר לחיסול הקטנים ונדמה לי (ההדגשה במקור) שרובם מחסלים גם את עצמם. על הממשלה להתעמק בקריאה הנרגשת של ציבור בעלי המלאכה והתעשיה הזעירה שתחזור מדרכה ותסיר את עול המסים הכבד. לא רק זאת – עליה להושיט עזרה ממשית ומהירה לחזק את השכבה הפרודוקטיבית הגדולה והיחידה ביישוב העמל קשות על קיומו וברצונו להרוויח את לחמו בכבוד ולא להפכו לשכבה מלאה מרירות- בעל המלאכה מטבעו נטה שכמו להקמת המדינה ותרם את חלקו לביסוסה ורואי לעזרתה. לסכום, צבור בעלי המלאכה שהוא למעשה "האיש הקטן" שבמדינות הגדולות דואגים לקיומו נהפך אצלנו לאובייקט שאין מתחשבים איתו ובהבטחות גדולות הרדימו אותו-מתעורר מתרדמתו ויגן על זכויותיו הנרמסות ברגל גסה בכל העוז והכוח ולא ייתן להפכו לאזרח ממדרגה שניה ופושט רגל" .

ואכן פניות אלו הואילו ובמהלך השנים הבאות מתגאה הארגון במספר הישגים בעלי משמעות בהם:

-          צירוף חלק ממפעלי התעשייה הזעירה למעגל מקבלי הקצבות מקרן פיתוח וקרן תעסוקה.

-          הורדת גובה מס העסקים שהועמס על בעל המלאכה ושהופלה לרעה בתחום זה.

-          רכישת שטחי מלאכה בו נמצאו בתי מלאכה אשר נאלצו לשלם דמי שכירות גבוהים באופן ניכר מהדרוש עבור בעלי בתי המלאכה.

בשנת 1954, עם ההתפתחות שחלה במשק מאז קום המדינה, ובייחוד בשטח החרושת והמלאכה התבלט מקומם של בעלי המלאכה במערכת היצירה הכלכלית ונתגלה הצורך באשראי לבעלי המלאכה למימון ההשקעות במבנים, בכלי עבודה, בשיפור הציוד ובהון חוזר. מתוך ראיית הצרכים הנ"ל יזמה הממשלה בשותפות עם התאחדות בעלי המלאכה ועם בנק הפועלים, בנק ישראלי להלוואה וחסכון יפו ת"א את הבנק למלאכה. עם הקמתו הוגשם הצורך במוסד פיננסי עצמאי לעידוד המלאה והתעשיה בארץ, כדי שתוכל לתפוש את המקום הראוי לה בכלכלת המדינה ולמלא את התפקידים של ביסוס מפעלי המלאכה הקיימים וקליטתם של בעלי מלאכה חדשים.

עיקר פעולותיו של הבנק היו:

-          הקצבת אשראי בריבית נמוכה למימון עבודות, לתעסוקה, לרכישת חומרי גלם וציוד מכני, להקמת סדנאות ומימון עסקות יצוא.

-          העברת כספים בכל הארץ.

-          מימון פעולותיה של החברה למלאכה בע"מ שמטרתה קניות ושיווק במרוכז של חומרי גלם, קרקעות וכו' לטובת בעלי המלאכה הזעירה.

-          יצירת קרנות לסיוע בשיתוף גורמים שונים 

1955-1965

בתקופה זו מכהן פנחס ספיר כשר התעשייה והמסחר והנתונים מצביעים על התפתחות עצומה שחלה במגזר המלאכה והתעשיה לעומת 7 השנים הראשונות לקיומה של המדינה.

בתקופה זו קודם בעל המלאכה והתעשיין הזעיר בכל שטחי הכלכלה והדינמיות של ההתפתחות והעזרה שהתקבלה נתנה את אותותיה גם במסגרת הארגונית של ההתאחדות ובהרחבתה.

בתקופה זו קיימים כבר כ- 40,000 מפעלי מלאכה, תעשיה זעירה ובניין בארץ ובהם מועסקים כ- 70,000 פועלים, שביחד מהווים כ- 110,000 מפרנסים.

למרות הקשיים חלה התפתחות ותמורה גדולה בחייו של בעל המלאכה החל משנת 1955 וזאת רק שנה אחת אחרי ייסוד הבנק למלאכה ופעילותו בקרב בעלי המלאכה. הבנק, כמכשיר כספי חולל תמורה גדולה כי שימש כמכשיר דרבון וקידום כלכלי של בכל המלאכה בארץ לרכישת ציוד חדש והחלפת הציוד הישן. כמוכן החלה תקופה של הקמת מבנים חדשים למלאכה בכל חלקי הארץ.

המלאכה והתעשיה הזעירה גדלה והתרחבה ועזרת הממשלה  ביחד עם בנק למלאכה לא הדביקה את ההתפתחות.

בתקופה זו המלאכה מהווה 25% מכלל הייצור התעשייתי בארץ וזאת בענפי הייצור בלבד פרט לאלפי בעלי מלאכה העוסקים בבניה ובשירותים. לשם השוואה בשנת 1965 מגיע ערך הייצור התעשייתי לכ- 6.9 מיליארד לירות וחלקה של המלאכה מוערך בכ- 1.725 מיליארד לירות מתוך זה.

בעלי המלאכה  מהווים מכל הבחינות גורם כלכלי חשוב וגם מבחינת יציבות כלכלית חייבים לשכבה זו.

1966-1975

בתקופה זו ידעה מדינת ישראל שתי מלחמות משמעותיות בתולדותיה, מלחמת ששת הימים ומלחמת יום הכיפורים. במהלך תקופה זו המשיכה ההתאחדות בפעילותה למען בעלי המלאכה שלא עמדו במקום ולו גם רגע אחד קטן.

בשנים 1967-1969 בהן היה מלווה בטחון (מלווה מרצון) פעלה ההתאחדות בקרב חבריה להצלחתו ואכן בעלי המלאכה הזעירה נענו בחיוב ובעין יפה ורכשו אגרות מלווה כל אחד בהתאם ליכולתו.

בשנת 1968, בעקבות התגברות הפעילות הכלכלית במשק והצורך הדחוף של המפעלים להגדיל את תקרת האשראי העומד לרשותם,  החליטו מוסדות ההתאחדות על הקמתה של קרן סיוע למפעלי מלאכה ותעשיה זעירה.

לצורך הקמת הקרן נערכה מגבית חד פעמית בסך 500 אלף לירות ונקבעה מכסה שלפיה על כל בעל מפעל  להשתתף בקרן בסך 200 לירות ו-100 לירות נוספות בעד כל מועסק במפעלו.

המדינה מצידה, לפי הסדר עם משרדי האוצר והמסחר והתעשיה העמידה לרשות הקרן 2 לירות על כל לירה של בעלי המלאכה. בתחילת דרכה פעלה  הקרן למתן ערבויות למפעלים הנאלצים להגדיל את הונם החוזר, או זקוקים לחידוש ציוד ואין להם מספיק בטחונות לאשראי הנוסף ואח"כ החלה במתן הלוואות בתנאים נוחים למפעלים יצרניים.

בנוסף, הוקמו מבנים למלאכה, בעלי המלאכה נטלו חלק בתערוכות שונות, הופעל מרכז אספקה למלאכה ותעשיה זעירה (בשיתוף עם "המשביר המרכזי") במטרה לאפשר לבעלי המלאכה ותעשיינים זעירים לרכוש חומרי גלם וכלי עבודה ממקור ראשון ובתנאים נוחים.

ההתאחדות פנתה לשר האוצר על מנת שיקצה קרקעות ותקציבים להקמת מבני תעשייה ייעודיים לבעלי מלאכה. ואכן בשיתוף בנק למלאכה וביוזמת ההתאחדות מספר לא קטן של חברי ההתאחדות ניצלו הזדמנות זו וקנו אולמות במבני תעשייה שהוקמו בחולון, נס ציונה, בת ים וחיפה והצפון.

בסיומה של תקופה זו, בשנת 1975, רשמה ההתאחדות הישג נכבד כאשר יעקב פרנק, יו"ר ההתאחדות נבחר לכהן כחבר כנסת מטעם המערך ובנאומיו מעל הדוכן בכנסת יצג נאמנה את ההתאחדות ואת ציבור בעלי המלאכה. 

 מצ"ב להלן נאומו של יעקב פרנק מיום 27.10.1975:

"כבוד היושב ראש, חברי כנסת נכבדים,

זכות גדולה וכבוד רב נפל בחלקי לייצג את תנועת המלאכה בבית המחוקקים הישראלי. הנני מקבל על עצמי שליחות זו תוך הכרת האחריות כלפי הציבור אותו הנני מייצג ואעשה הכל לייצגו באמונה, בהתאם לחוקי ישראל.

ההיסטוריה העתיקה של עמנו לימדה ורוממה את מעמד בעלי המלאכה ונאמר "גדולה מלאכה המכבדת את בעליה". הם גם קבעו שכל תופעה שאין עימה מלאכה, סופה שבטלה.

חברי הכנסת, לעצם הצעת התיקון בחוק עידוד התעשייה, הרי יש לקבל זאת עקרונית בחיוב, מאחר שתיקון זה מהווה התאמת המצב לפיחותים המתרחשים במשק שלנו. אולם, עלי לציין, שתופעה זו של פיחותים היא כה שכיחה במשק, שהיה רצוי לקבוע תיקון בחוק שיאפשר שינוי אוטומטי בנושא זה של ניכוי פחת נוסף וניכוי הפרשי הצמדה לאחר כל פיחות ובצמוד לו, כפי שציין כבר.

הצעת חוק זו, שבאה לפצות חברות תעשייתיות על התייקרויות שחלו במחירי המכונות והציוד, כוונה לפיחות של נובמבר 1974, שבו נקבע שער דולר ל- 6 לירות. מאז חלו מספק פיחותים וביניהם האחרון לעת עתה, שהעלה את שער הדולר ל- 7 לירות. משום כך נראה לי, שהצעת תיקון זו כבר אינה אקטואלית לגמרי ויש צורך כמובן בתיקון נוסף. לכן נראה לי, שטוב היה למצוא דרך להציע תיקון כולל לבעיה זו.

בהזדמנות זו עלי להתריע על העוול הנגרם בהצעת חוק זו למפעלים רבים, בעיקר מפעלים זעירים, שאינם מאוגדים כחברות בע"מ, ומקופחים בהשוואה לחברות תעשייתיות, למרות שהם מנהלים ספרים ומשלמים מסים. האם אצלם אין פחת? האם יתכן שידאגו אך ורק למפעלים גדולים שבכוחם לדאוג לעצמם בלאו הכי? אין חוק במדינה המחייב מפעלי תעשיה זעירה להתאגד בחברה בע"מ. וכל זמן שהם מנהלים ספרים בהתאם לחוק, אין סיבה שיקופחו בהשוואה למפעלים דומים המאוגדים כחברות בע"מ. יש אפוא לדאוג לתיקון החוק בנקודה זו, על מנת שדין צדק ושוויון יחול על כל מפעלי התעשייה.כנציג בעלי המלאכה והתעשיה הזעירה, הנני רוצה בהזדמנות זו להרחיב במקצת את הדיבור על בעיות ציבור זה, ולהביא תמונה מפורטת יותר על פעילותו ועיסוקיו הברוכים.

תנועת המלאכה והתעשיה הזעירה בישראל היא שותפה נאמנה למדינה ולממשלה, ופעילה בכל תחומי המשק. חברינו נושאים בעול הבעיות הכלכליות והמשקיות, ותורמים מלוא תרומתם לקידום המשק הישראלי. גם בשטח הארגוני והציבורי יש לציין הישגים חשובים. ההישגים שהושגו בתחום הכלכלי הינם מרשימים ביותר, ואנו ממשיכים בפעילויות חשובות לטובת המשק ולטובת ציבור בעלי המלאכה גם יחד. עם כל ההתקדמות הטכנולוגית שחלה בארץ בעשור האחרון, לא פחת חלקן של המלאכה והתעשיה הזעירה. וכיום ניתן לומר שרוב מניינם ובניינם של התעשייה והשירותים בנויים בעיקר על מפעלי מלאכה או תעשיה זעירה. לפי נתוני מפקדים רשמיים של הממשלה, מפעלי המלאכה והתעשיה הזעירה המסיקים עד 9 עובדים מהווים 85% מכלל המפעלים, ומספרם מגיע לכ- 45 אלף. הם מעסיקים כ- 110 אלף עובדים המהווים יחד כ- 150 אלף מפרנסים, שהם כ- 15% מכוח האדם הכולל המועסק במשק.

גם בהכנסה הלאומית לא בטל חלקן של המלאכה והתעשיה הזעירה, והא מגיע לכ- 30%. פעילות מבורכת זו מבוצעת בעזרה מינימלית ובשקט, ואינה מלווה חס ושלום בשערוריות כלכליות הפוקדות את הענפים הכלכליים במדינה חדשות לבקרים. רצינותם ומרצם של בעלי המלאכה, שאינם מסתבכים במימון זר ומקדישים כל זמנם ומרצם לעבודה יצרנית, ומתרחקים ככל האפשר מכל גילוי של בזבוז והוצאות עסקיות מופרזות. אלה נתנו להם את הכוח לעמוד גם בזמנים קשים ובימי משברים כלכליים חמורים אשר פקדו את המדינה.

חברי הכנסת, ציבור זה, שזכיתי לייצג אותו, נפגע לאחרונה קשות מחוסר מימון ומהתייקרות האשראי, הנובעים מעיכוב תשלומים על ידי משרדי הממשלה מחד ועל ידי העלאה דרסטית של שיעורי הריבית והעמלות על ידי הבנקים מאידך. שיעורי הריבית והעמלות מגיעים עד כ- 42%, בעוד שהרווח בייצור הצטמצם למינימום. הגענו לשיעור גבוה זה של הריבית, בגלל ביטול צו הריבית, שהפך לגורם הרסני של הכלכלה ופגע קשות במיוחד בתעשייה הזעירה, שאין לה הון עצמי מספיק והיא צריכה לממן פעולותיה על ידי השגת אשראי יקר, דבר הפוגע באופן קשה ברווחיותה. אנו חושבים שעל הממשלה להיכנס לעובי הקורה של מצוקת האשראי, ולרסן את הבנקים, שהפכו לטרוריסטים ענקיים, המיצרים את צעדי המשק ופוגעים במיוחד בגלגלי הייצור וביצרן. הרווחים העצומים של הבנקים מאפשרים להם לשלם משכורות גבוהות ביותר, ועל ידי כך הם מגדילים את החלק השירותי במשק, והם מהווים אחד הגורמים הראשיים לאינפלציה הדוהרת במשק.

עלינו לזכור שעם החתימה על הסכם ההצטרפות לשוק המשותף, אשר תביא בעקבותיה הורדת מכסים, תעמוד התעשייה הישראלית בפני תחרות קשה מאוד. ושיעור כה גבוה של ריבית מצד אחד והורדת המכסים מצד שני, יחשפו את התוצרת הישראלית לתחרות קשה עם מוצרי מדינות השוק המשותף, דבר העלול למוטט עשרות מפעלים יצרניים.

לדעתי, על הכנסת ועל הממשלה לרסן את הבנקים ולהביא לחקיקתו מחדש של חוק הריבית אשר בוטל בשנת 1970. ללא קיומו של חוק הריבית לא נוכל לרסן תאבונם של הבנקים. נוסף לכך אני חושב, שעל ועדת הכספים, על הכנסת ועל הממשלה להיכנס לעובי הקורה של מצוקת האשראי ולהעמיד לרשות המלאכה והתעשיה הזעירה באופן דחוף ביותר 100 מיליון לירות באמצעות הבנק למלאכה, אחרת לא תהיה כל אפשרות לייצר ולהגיע לרווחיות מינימאלית במחיר האשראי הגבוה, אשר אין לו אח ורע בכל ארץ תעשייתית אחרת.

בהזדמנות זו אני פונה בקריאה לציבור בעלי המלאכה, ובעיקר למפעלים היצרניים שלנו לעשות כל אשר ביכולתם ובאפשרותם לייעל את העבודה, לחדש את הציוד ולהעלות את פריון העבודה והייצור, בכדי שנוכל לעמוד בקשיים ובאתגרים העומדים לפנינו."

1976- 2008

החל משנת 1977 פועל הארגון מכוח חוק (בשנת 1977 פרסם שר העבודה והרווחה תקנות ובהן קבע כי על כל מעסיק חלה חובת תשלום דמי טיפול ארגוני לארגון המעסיקים אליו הוא שייך.  תשלום זה ניתן עבור פעילות ייצוג מקצועי ארגוני של ההתאחדות במוסדות המשק והמדינה לכל המעסיקים שבתחומה). בעקבות חוק זה פעולת ההתאחדות בזירת יחסי העבודה במשק והיא שותפה להסכמים קיבוציים הנחתמים עם ההסתדרות ומקבלים את ברכת הממשלה.

בשנת 1979, לאחר שממשלת ישראל החליטה למכור את מניותיה בבנק למלאכה לבנק הבינלאומי הראשון, ומשהתרוקנה המשמעות שבאחזקת מניות הבנק בידי ההתאחדות מכרה ההתאחדות את מניותיה בבנק המלאכה לבנק הבינלאומי הראשון ובכך תם למעשה פרק חשוב ביכולת הסיוע של ההתאחדות מפעלי המלאכה והתעשיה הזעירה.

כפי שניתן לראות הנושאים עליהם נאבקה ההתאחדות כל שנות קיומה נותרו בעינם. היצרנים הקטנים עדין נהנים מחשיבות בפיהם של כל בעלי השררה במדינה אולם המעבר לביצוע לוה בחסר ואינו קיים כלל.

למרות זאת ידעה ההתאחדות הישגים לא מבוטלים במהלך השנים האחרונות.

לאחר מאבק ארוך ומיגע החליטה הכנסת על הקלה בנטל המס על  בני זוג העובדים יחדו בעסקים וזאת לאחר שנים בהם נחשבו לצרכי מס כמשתכר יחיד.

הישג לא מבוטל נוסף עליו ניתן להצביע הוא הסדר תשלום הפיצויים לבעלי המלאכה שנפגעו במהלך מלחמת לבנון השנייה שהתרחשה בקיץ 2006. הייתה זו הפעם הראשונה בתולדות המדינה בה פוצו בלעי העסקים בגין אובדן הכנסתם בימי המלחמה.

הישגה המשמעותי האחרון של ההתאחדות הינו החתימה על הסכם פנסיה לכלל העובדים במדינה, הסכם שנחתם בשנת 2007 ונכנס לתוקף החל משנת 2008.

ההתאחדות מאגדת את מירב היצרנים הקטנים ונותני השירותים בישראל במגוון העסקים הקטנים והמפעלים הקטנים והבינוניים מכל מגזרי הפעילות העסקית בארץ.

ההתאחדות מייצגת כ- 40,000 בעלי עסקים המעסיקים כ- 300,000 עובדים.

המפעלים במגזר זה, מעסיקים ברובם עד 20 עובדים אם כי ישנם גדולים יותר. תפקיד ההתאחדות לייצג את חבריה בפני מוסדות ציבוריים, כלכליים והממלכתיים, להאדיר את תדמיתם ולפעול לפיתוח התעשייה הקלה והעסקים הקטנים.

ההתאחדות מעניקה שירותי ייצוג כלפי רשויות ממשלתיות והציבוריות לפעולה ופיתוח העסקים, סיוע בהגשת שירותים פיננסים, ייצוג בפני רשויות מוניציפליות, יעוץ ליצואנים מתחילים, יעוץ והדרכה בניהול העסק ועוד.

כארגון מעסיקים גדול המייצג עשרות אלפי מעסיקים ומתוקף מעמדה כארגון מעסיקים, מיוצגת ההתאחדות בשורה רחבה של מוסדות ציבוריים, כלכליים ומוסדות המדינה, שם היא דואגת לאינטרסים המקצועיים והכלכליים שלל חברי ההתאחדות.

להתאחדות נציגים במוסדות הבאים:

המוסד לביטוח לאומי,  מכון התקנים הישראלי,  הרשות לעסקים קטנים, המועצה ליחסי עבודה,  ייצוג האינטרסים של חברי ההתאחדות בועדות השונות של הכנסת, לשכת התיאום של הארגונים הכלכליים, מועצת שירות התעסוקה, המוסד לבטיחות וגיהות ועוד.